היום זהו יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי האיבה והטרור ומחר זהו יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל.
אמש בדרכי הבייתה מהעבודה שמעתי תוכנית רדיו על חללי צה"ל. כרגיל היו שם סיפורים אישיים, שירים עצובים וקריאת קטעים. הדבר שהכי נגע בי היה סיפור של חייל מגולני, עולה חדש מאתיופיה שנהרג בקרב בבינת ג'בל כשבוע לפני יום החתונה שלי. אחותו סיפרה שלפני שהוא יצא למילואים הוא אמר לי שאם הוא חס וחלילה יפגע או יהרג שהדבר היחיד שהיא תאמר יהיה "גולני שלי". האחות סיפרה כי אחיה התעקש להתגייס לקרבי ונימק זאת בהכרת טובה למדינת ישראל על כל הטוב שהיא נתנה לו מאז שעלה לארץ.
הסיפור הזה ריגש אותי - אין ספק. אבל גם גרם לי לחשוב.
איך המדינה שלנו הפכה להיות לכזו? מדוע אנחנו נלחמים? על מה?
שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שפתאום הפכתי להיות שמאלני או שאני חי בפלאנטה אחרת ולא יודע שאנחנו נלחמים כי אין לנו ברירה. אני מאמין בצדקת דרכינו (כפי שנאמר). אבל בכל זאת צובט לי בלב. למה?
בשבת האחרונה יצא לי לדבר עם אישתי נעה על איך שחשבתי לפני הצבא. עשרת חבריי הקרובים שירתו רובם ביחידות מובחרות וביחידות קרביות וברוך ה' אף אחד מהם לא נפגע. אבל כשהייתי בתיכון הייתי בטוח שאחד החברים הקרובים שלי ייהרג בצבא. אמרתי לנעה שזה כל כך לא פייר שילדים בתיכון צריכים לחשוב על זה - הם הרי ילדים. זה כל כך לא פייר!!!
אבל אין ברירה המדינה חיה על חיילים אלו. או כפי שנאמר "ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי". המעבר החד הזה בין הבכי על הדם שנשפך לבין החגיגות על החיים במדינה הוא חד מדיי. הערב, לאחר שקיעת השמש של יום הזיכרון, נצא לאותם הכיכרות שאמש קיימנו בהם טקסים ונשיר, נשמח ונחגוג את יום העצמאות והמשך חיינו במדינתינו.
אבל כנראה זהו סוד החיים. לזכור את אלו שאינם איתנו ולשמוח שאנו כן נמצאים כאן (כנראה בזכותם).
הטור הזה נכתב לזכרם של חבריי שנקברו בעת שירותם הצבאי: ציקי, באגי, איתן ואביעד.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה